DER KASUS – יחסה

על רגל אחת

בגרמנית משתייכים כל שמות העצם לאחת משלוש קבוצות – זכר (der), נקבה (die) או הניטרלי (das). התופעה נקראת המין הדקדוקי (gender) וחלה על חי ודומם כאחד. ניתן לזהות את המין הדקדוקי של המילה לפי תווית היידוע (או אי-היידוע) המתלווה אליה.

בהתאם למיקומם במשפט ותפקידם לעומת החלקים האחרים בו, יכולים לשנות שמות העצם ומילים מסוימות אחרות (למשל, תוויות היידוע ואי-היידוע, כינויי הגוף וכו') את צורתם. תופעה זו נקראת יחסות (cases). מהרגע שאנו מתחילים ללמוד גרמנית, אנחנו נתקלים ביחסות בכל מקום. בגרמנית ישנן ארבע יחסות – נומינטיב, אקוזטיב, דאטיב וגניטיב.

במאמר זה אנסה להסביר את כללי השימוש בשלוש מהן - נומינטיב, אקוזטיב ודאטיב - בצורה מובנת ופשוטה. יחסת הגניטיב רלוונטית ברמת לימוד מתקדמת יותר, ולכן לא אדון בה כאן.

יחסת נומינטיב (Nominativ)

בואו ניקח את המשפט הפשוט ביותר שניתן להעלות אותו על הדעת:

(זה שולחן) .Das ist ein Tisch

ונוסיף עוד כמה:

(זה כיסא) .Das ist ein Stuhl

(זה יוסי) .Das ist Yossi

(השולחן חום) .Der Tisch ist braun

מה מאחד את המשפטים הללו?

הם פשוטים מאוד
יש בהם נושא בלבד (חי או דומם שמבצע פעולה או מתאפיין במשהו); אין בהם מושא.
אם תשאלו שאלות לגבי המשפטים הללו, הן תמיד יתחילו ב"מי" או "מה":

.Was ist das? Das ist ein Stuhl

.Wer ist das? Das ist Yossi

.Was ist braun? Der Tisch

בואו נמשיך מכאן עם משפט מורכב קצת יותר. לשם כך נוסיף אליו מושא ישיר.

יחסת אקוזטיב (Akkusativ)

.Ich sehe einen Stuhl

המשפט הקודם:

.Das ist ein Stuhl

במשפט הקודם הופיע אך ורק כיסא שהיה קיים איפשהו לבדו ונקרא “der Stuhl”. הכיסא היה... נכון! נושא המשפט.

עתה המשפט הורחב ומופיע בו אדם “Ich” (אני) המסתכל על הכיסא ורואה אותו. את הכיסא מכנים כעת “den Stuhl”. פירוש הדבר הוא שהכיסא הפך למושא ישיר, ואילו “ich” לקח על עצמו את תפקיד הנושא. כבר ידוע לנו שלנושא – יחסת הנומינטיב. עכשיו אנחנו לומדים משהו חדש: המושא הישיר מוצג על ידי יחסת אקוזטיב ונקרא בגרמנית Akkusativobjekt. בואו נוסיף את יחסת האקטזטיב גם למשפטים אחרים (יחסת הנומינטיב מסומנת באדום; יחסת אקוזטיב – בכחול).

(אני רואה את הכיסא ) .Ich sehe den Stuhl

את מה אני רואה? Was sehe ich

(אני מכיר את יוסי) .Ich kenne Yossi

את מי אני מכיר? ?Wen kenne ich

(יוסי אוהב את חנה) .Yossi mag Hanna

את מי יוסי אוהב? Wen mag Yossi

(אני צריכה שולחן חום) .Ich brauche einen braunen Tisch

את מה אני צריכה? Was brauche ich

מה מאחד את המשפטים הללו?

רובם ארוכים יותר.
לכל אחד מהם ישנם נושא ומושא ישיר. הנושא הוא חי או דומם שמבצע פעולה או מתאפיין במשהו. המושא הישיר הינו חי או דומם שעליו פועל הנושא.
לכל אחד מהם ישנו פועל שאינו sein (להיות): haben, sehen, brauchen, mögen
צורת תווית היידוע או אי-היידוע של שם עצם משתנה. לדוגמא, מ- “ein” ל-“einen”, ומ-“der” ל-“den”.
כל אחד מהם מכיל תשובה לשאלה "את מי?" או "את מה?"

יחסת דאטיב (Dativ)

ועתה בוא נמשיך עם יחסת הדאטיב. באמצעותה נוכל להוסיף אדם נוסף למשפטים שהרכבנו. אתחיל עם הדוגמאות הבאות:

.Ich zeige Yossi den Stuhl

.Yossi gibt Hanna einen Kuss

.Hanna verkauft Yossi einen braunen Tisch

.Yossi zahlt Hanna 10 Euro

בואו נבחן מקרוב על המשפט הראשון:

(מי?) ?Wer

Ich

(מה אני עושה?) ?Was mache ich

Ich zeige. (פועל)

(את מה אני מראה?) ?Was zeige ich

Einen Stuhl

(למי אני מראה את הכיסא?) ?Wem zeige ich den Stuhl

(ל-) Yossi

בואו ננתח גם את המשפט השני לפי אותו העקרון:

.Yossi gibt Hanna einen Kuss

(מי?) ?Wer Yossi

(מה יוסי עושה?) ?Was macht Yossi

Er gibt

(את מה?) ?Was

Einen Kuss

(למי?) ?Wem

(ל-) Hanna

בבקשה, שימו לב: תפקידו של הפועל במשפט הוא להציג פעולה או מצב, והוא נקרא נשוא (“Prädikat”). בכל משפט בגרמנית חייב להופיע פועל אחד לפחות. לפועל לא יכולה להיות שום יחסה. הפועל מקנה למשפט את משמעותו, ודרך זו מאפשר לנו להבין את תפקידיהם של מרכיבי המשפט האחרים. יחסת הנומינטיב מציגה תמיד חי או דומם, ואילו יחסת הדאטיב – את החי (לא בהכרח, אך בשלב זה נניח שזהו המצב).

הפן השימושי

בנקודה זו אנו שואלים את עצמנו: "למה, לעזאזל, אנחנו צריכים לדעת את כל זה?" למרבה הצער, אין מנוס מלהבין את תפקיד היחסות וללמוד את כללי השימוש בהן - אחרת לא נדע מתי עלינו להשתמש ב- der, den, die, dem, mir, mich, dich, ihm, ihn ובמילים רבות אחרות שנראות זוטרות, אך יש בהן כדי לשנות את משמעות המשפט מן הקצה אל הקצה. בעזרת היחסות אנחנו גם יודעים להתמצא במבנה המשפט, במיוחד כאשר מדובר במשפטים ארוכים ומסועפים.

כדאי לכם ללמוד את הטבלה הבאה פעל פה ולחזור עליה כמה שיותר פעמים:

ממבט ראשון, נראה המידע שבטבלה מורכב, אך כשבוחנים אותו מקרוב, ניכרים בו כללים ותופעות שחוזרים על עצמם.

טיפים לשימוש ביחסת הנומינטיב

- יחסת הנומינטיב היא צורת המקור (der/die/das) ואיננה משתנה.

- לרוב מופיעה יחסת הנומינטיב בתחילת המשפט.

טיפים לשימוש ביחסת האקוזטיב

- רק מילים במין דקדוקי זכר משתנות!

- כאשר אתם פוגשים באות n בתווית הנלוות למילה או בכינוי הגוף, 90% הוא שלפניכם זכר-אקוזטיב (אלא אם כן זוהי צורת רבים של יחסת דאטיב): den, einen, meinen, ihn וכו'

- מושא ישיר (Akkusativ) מופיע אחרי מושא עקיף (Dativ)

טיפים לשימוש ביחסת הדאטיב

- כאשר אתם רואים את האות m, מדובר תמיד ביחסת הדאטיב (זכר או ניטרלי): dem, ihm, meinem, seinem וכו'

- זוהי יחסת הדאטיב, כאשר המילה היא ממין דקדוקי נקבה, וישנה האות r בסוף התווית שנלווית אליה: der, ihr, meiner, seiner וכו'.

- המושא העקיף נמצא לרוב בין הנושא והמושא הישיר. אנחנו קודם אומרים למי אנחנו נותנים, ולאחר מכן – את מה נותנים.

בוא נחזור ליוסי, חנה והשולחן.

Yossi zeigt Hanna einen Tisch.

Yossi zeigt Hanna einem Tisch.

בשני המשפטים שלמעלה אנחנו פוגשים את שלושת היחסות שלמדנו: נומינטיב, אקוזטיב ודאטיב.

יוסי עונה על השאלה "מי?" הוא הנושא והיחסה שמציגה אותו היא נומינטיב.

במשפט הראשון, “den Tisch” היא יחסת אקוזטיב (כזכור, ברגע שאנו רואים את den, ברור לנו שמדובר במילה ממין דקדוקי זכר ביחסת האקוזטיב), ואילו חנה מופיעה ביחסת הדאטיב. משמעות המשפט: יוסי מראה לחנה את השולחן.

במשפט השני, לעומת זאת, “dem Tisch” היא יחסת דאטיב (אנחנו זוכרים את האות m). פירוש הדבר: יוסי מציג את חנה לשולחן. המשפט הוא אבסורדי. הדבר עלול לקרות כשמשתמשים ביחסות דאטיב ונומינטיב בצורה לא נכונה.

היחסות ומילות יחס

דבר נוסף שלומדים בתור תלמידים מתקדמים הוא שכל מילת יחס מגדירה את יחסת המילה שבאה אחריה. לכל אחת מארבעת היחסות ישנה רשימה של מילות יחס שמופיעות רק איתה.

למשמל: “mit”ו-“zum”

.Ich gehe mit meinem Freund zum Strand und dann zur Party